לך לך

"נחשי איפה אני, ומה מעשי ברגע זה?" – קול צוהל בקע מהמשיבון (ששכחתי להשתיק לפני שנרדמתי).
מבט מהיר על השעון הסביר את החושך בחוץ, וההשכמה המוקדמת העידה כי חברתי מריה נמצאת בקצהו השני של העולם.
ואם השעה אצלי קצת לפני הזריחה, אצלה כבר אמצע היום על השעון. 

הבנתי שמורפיאוס (שר השינה) לא יחזור לחדרי בקרוב, אז צלצלתי אליה חזרה:
"לפי השמחה בקולך, את בטח באחת מחנויות יד שניה, נוברת במציאות"- אנחנו תמיד מדברות כאילו רק עכשיו ניהלנו דו-שיח של שעה. 

"נכון, אבל לא סתם חנות, יש כאן פריטים בני יותר ממאתיים, והם כל כך יפים, לטענת המוכר חלקם ממש מקוריים ממצרים ....." 

לא היה טעם להזכיר לה שמקורי ממצרים צריך להיות קצת יותר מבן מאתיים, כשמריה התלהבה ממשהו, המציאות לא הפריעה לה כלל. 

"תעזרי לי, אני לא יודעת מה לבחור...." 

"יש שם אצבעונים?" אני שואלת כי חברתי אוספת בעיקר אצבעונים,
כמצוותה של אמה המנוחה: "לעולם אל תתחילי אוסף של דברים שאי אפשר להכניסם למזוודה קטנה ולהמשיך ללכת" 

"כן, יש כמה נחמדים, אבל פסלון של באסטת (BASTET . האלה החתולית של מצרים*), כל כך יפה, מזכיר את החתולה השחורה שלך, אולי אקנה אותו?", אמרה בקולה הילדותי משהו.

"לא חושבת שכדאי לך, איך תכניסי אותו למזוודה? את עוד בטח הולכת להיגרר סביב היבשת. קני אצבעון וזהו", אני מסיימת בקול פסקני. 

"טוב, בסדר" , היא נכנעת לקול ההגיון "אבל אצלם לך את הפסל, לפחות תהיה לנו התמונה כשאשוב הביתה"

אני מסיימת את שיחתינו מבלי להיפרד, יודעת שבאמירתה "הביתה", היא מתכוון למלון מזדמן, כי למרות שיש בבעלותה כמה בתים המפוזרים על פני מספר ארצות, היא חיה בבתי מלון, כאילו מצפה בכל רגע לשמוע את קול האלוהים מצווה: "לך לך מארצך , ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

 השיחה עם מריה מעוררת בי זכרונות ילדות.

עוד כשהייתי בגן עדן של סבי וסבתי, על שלל הסיפורים והטעמים, ופינוקים לרוב, מלבד קניית דברים בעלי משקל כבד, וכל אימת ששאלתיו מדוע לא נקנה ויטרינה גדולה לכל יצירות האמנות, לסבא היתה רק תשובה אחת: "מחר נוסעים לירושלים". 

ומאחר והמחר הזה נמשך המון זמן, ניסיתי לברר מתי?

"כשאלוהים יראה.." היתה תשובתו. וכך מפרשת לך -לך דרך כל פרשיות השנה, אני שומרת על מזוודה ארוזה , מוכנה לעבור הלאה.

מידי שנה, ולעתים אף פחות, אני נודדת בין דירות שכורות וגוררת אחרי את הילדים, שאולי משוועים לבית קבע. ואני מבטיחה להם כל פעם מחדש שאוטוטו יגיע הרגע שבו יהיה להם ארמון על חוף הים.

"לך לשם – איני יודע לאן,  הב אותו – מי ידע מהותו"

זה יקרה ממש כמו באגדת עם רוסית, כשאנדרי או איבן, נשלחים אל: "לך לשם – איני יודע לאן, הב אותו – מי ידע מהותו" המסכן (אנדרי או איבן) נשלח ע"י המלך לאי שם (כמו אברהם שלנו, בלך לך ל....) בין השמים לשאול, אל ארץ לא נודעת להביא משהו שאף אחד לא יודע מהו. 

ואני כמו אנדרי או אברהם, יוצאת אל המסע, בעקבות קול קורא לנדוד, ללכת בעקבות הרוח, ואולי כמוהם אמצא לבסוף את ההוא, התמיר והנעלם. 

באגדה, אנדרי או איבן, מוצאים, וההוא שמהותו אינה ידוע בונה ארמון למוצאו הנאמן, אמנם על החול, אך ארמון לנצח נצחים.

ואני, חושבת לעצמי,אולי זאת בדיוק המהות של הנעלם הזה: לבנות ארמונות בחול, ולשטחם בגל הבא ולצאת אל המסע האין סופי? 

השמש זורחת ושירו של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, בקולו של אריק לביא מתנגן במוחי, אני מתנערת מהרהורי ומביטה במזוודה הארוזה, האם להמשיך ללכת או לעצור בברית בין בתרים ולהאמין שזו אכן הנחלה? המשך בפרשה הבאה

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail