כשכולם הולכים לאיבוד: ילדים, חתולים והשפיות שלנו - עותק


בבוקר יום שלישי קמתי על רגל שמאל. מה הפלא כשלחלומות הביעותים שלי חדר צליל של סוף העולם. פטישי אויר, מערבלי בטון ועוד זוועות למיניהן.

שיפוצים של שלושת השכנים שלי סיפקו רעש משולש, מצאת החמה ועד צאת הנשמה.
לבקש מהפועלים להתחיל בשעה יותר מאוחרת היה בלתי אפשרי בהחלט, מאחר ובצוות אחד הבחור האחראי חייך אליי בנימוס, פקר ידיו לצדדים וענה דבר מה בערבית. הצוות השני דיבר גרוזינית או שפה הררית לא מזוהה, ואילו לשלישי אפילו לא טרחתי להתקרב כי הצעקות שלהם הפחידו אפילו את החתולה השחורה שלי.

סיפורים מכושפים - למה עדיף לכשף על שיפוץ סופי ביסק

"חלומות שווא ידברו"

וכך בעודי יושבת כעוסה על המיטה ומנסה לגרש שאריות של חלומות הזוועה שטרפו את שנתי, ממלמלת את המנטרה שסבתי לימדה אותי:

"חלומות שווא ידברו"

בתקווה שזה יועיל, מאחר וזו רק מחצית מהסגולה.
החצי השני כולל יריקה על הכרית וחזרה לנמנום של כמה דקות כדי לראות תיקון לחלום, אבל מי יכול להרדם עם אתר בנייה פעיל מחוץ לחלון ונוסיף לכך את החיידקים מהרוק שיצריכו החלפת מצעים, וזו כבר עבודה מיותרת כי החלפתי אותם רק אתמול.

וכך אני נגררת לצחצח שינים, ממשיכה קצת יותר נמרצת אל המטבח, קפה חם וניקס, החתולה השחורה שלי, תמיד משפרים את המצב.

"מיאו... מפיש..... מפיש מיאו..."

במטבח מצפה לי הפתעה לא נעימה; החתולה לא שם, ואילו דלת המרפסת החולקת גדר נמוכה עם אתר בנייה שבמרפסת הצמודה – פתוחה לרווחה.

אני רצה למרפסת וקוראת לה, אך אין קול ואין עונה. הפועלים עובדים במרץ, בונים קירות, מניחים צינורות, לקול קריאתי אחד מהם מרים את ראשו ואומר:

"מיאו... מפיש..... מפיש מיאו..."

עדיף לגור ליד בית קברות - מה עושים לפני שיפוץ סופי ביסק בלוג סיפורים

יום שלישי היום, אומרים שזה יום של "פעמיים כי טוב", אך מה קורה כשזה בתקופה שבין 17 בתמוז לתשעה באב ("בין המיצרים")? הרי בחינוך הדתי שקיבלתי, ידוע שזו תקופה של אסונות. אז אם התחיל כך יום שלישי, כנראה שגם השלילי יהיה כפול. 

אני מנסה לגרש את המחשבות מהראש, זה רק חלום רע, הכל בסדר, אך המציאות טופחת על פניי.

ניקס נעלמה.

לאחר כמה נשימות עמוקות אני חוזרת פנימה ואם לא די בהתחלה המוצלחת של היום, הרי יש התפתחות בעלילה, הקפה נגמר.

מפה לשם מפתחת מריבה קשה עם הבת עד שזרם דמעות פורץ מעיניי ואני יוצאת לעבודה מוטרפת ונטרפת בדאגה לחתולה, שמא נפלה לאחד הצינורות ושוכבת פצועה או גרוע מכך עפה מהקומה השלישית אל הכביש.

מתקשרת לבן שלי ומבקשת שיצא לחפש את החתולה ורק מחכה לרגע שיבואו כבר להחליף אותי בתפקיד שאוכל להצטרף לחיפושים. בשעה ארבע אני חוזרת ועדיין אין זכר לניקס.

שכן מושלם מתנדב לעלות על הגג, חתולים נוהגים לטפס לפעמים. אני ממשיכה לחפש בין השיחים וגל קור שוטף את גופי, מה אם היא נהרגה? מה אם נטרפה ע"י כלב, היא הרי לא יודעת שכלבים וחתולים זו לא אותה משפחה, המסכנה גודלה בידי כלב. אחוזת דיבוק אני מסתובבת בין אתרי בנייה וקוראת לה, נכנסת לכל בניין וכניסה, עולה יורדת במדרגות וכמעט ומתישה את גופי שלא מרגיש דבר מלבד דאגה כנה.

נוף לבית קברות

לבסוף אני שומעת שריטות חלשות מאחד מארונות החשמל בבניין הסמוך. אני מתקרבת ושוב קוראת בשמה, השריטות מתגברות ואפילו נשמעת יללה חלשה, שהיא מין הכלאה בין מיאו לנביחה (אמרתי, גודלה בידי כלב), מגיעה לארון החשמל, פותחת את הדלת והחתולה מזנקת עליי.

אני מערסלת אותה בזרועותי חזק, בוכה דמעות שחרור לתוך פרוותה הרכה והארוכה, ונזכרת מדוע הייתי מעדיפה לחיות עם נוף לבית קברות, כמו ברסלבית אמיתית (סיפור פחות מוכר על הרבי נחמן מספר כי הוא ביקש לגור מול בית קברות) ורק לא ליד אתר בנייה.

ילד הלך לאיבוד - סופי ביסק בלוג סיפורים

היום שבו הילד שלי הלך לאיבוד - יום שלא אשכח לעולם

והנה הזיכרון שצף בי פתאום:

לפני שנים, הבן הקטן שלי (היום יש לו 6 אחים קטנים יותר, אבל אז הוא היה בן שלוש) הלך עם אביו לבית הכנסת. השבת הייתה לפני תשעה באב, בדיוק כמו השבוע הזה. הצעתי לו להשאר איתי, כי בעונה זו קבלת שבת והתפילה עצמה מתחילות מאוחר מאוד והילד עלול להשתעמם או להירדם, אבל העקשן הקטן לא ויתר והלך אחרי האבא. כאשר התפילה הסתיימה ואנשים החלו להתפזר האבא יצא לבדו, ואמר שהבן חזר הביתה.

"אבל אני יושבת ליד הבית, בכניסה, הוא לא הגיע!" רטנתי.

חלק מהקהל חזר פנימה לחפש את הילד בין הספסלים, אולי נרדם ולא שם לב שהתפילה נגמרה. אני ידעתי, בחוש של אמא, והכאב שאחז בגופי שהוא לא שם. הוא בטח יצא והתבלבל בכיוון, השאלה לאן?

כל האיזור היה אתר בנייה אחד גדול. העיר התרחבה וכך גם השכונה. הכל מלא חפירות ובורות, צינורות וברזלים ושאר מפגעי בנייה. מה אם הוא נפל ואיבד הכרה ושוכב פצוע ולא יכול לקרוא לעזרה? הטרידו אותי מחשבות ומראות שלא אוכל לתאר.

עתה כבר כל באי בית הכנסת יצאו לחפשו, צעקו את שמו, ואני משותקת מאימה מנסה לארגן את המחשבות. מה יעזור להם לצעוק? האיזור חשוך והירח בן השבוע לא מועיל בכלום, צריך פרוז'קטור עוצמתי. אין ברירה, אני מתקשרת למשטרה. פיקוח נפש דוחה שבת והנפש שלי עוד רגע נעתקת ממני, ומי יודע מה עולה בגורל בני הקטן.

שוטר מנומנם עונה לטלפון ובטרם הספיקותי לסיים את המשפט הוא שואל: "ילד בלונדיני עם עיניים כחולות?"

"כן" – אני לוחשת והלימות ליבי נשמעות למרחקים.

"אל תדאגי גברתי, הוא נמצא. הנה הכתובת של המשפחה שמצאה אותו, הם שומרי שבת אז אי אפשר להתקשר."

הקטן צעד שני קילומטר ברגל לקצה העיר. סוף טוב, הכל טוב.


במקום שיפוץ - כישוף

כמו אז, גם היום אני שומעת את סיום המחזה מאת ו. גתה "דר' פאוסט" – סיפור דומה לסיפורו של איוב רק עם תפניות שונות לגמרי. מסופר על התערבות דומה בין אלוהים והשטן, שבה השטן מנסה להוכיח כי גם הצדיקים ביותר יסכימו למכור את נשמתם בתמורה לחיים מלאי תענוגות גשמיים. כמה דקות לפני שהשטן לוקח את נשמתו, ד"ר פאוסט צוהל ומברך את הרגע בו הוא שומע את צלילי הבנייה סביבו (המחזה נכתב בתקופת המהפכה התעשייתית בה הבנייה המאסיבית רק החלה וטרם הרסה את כדור הארץ), מסכן, לא מודע שהוא בעצם מברך את הפועלים הכורים את קברו שלו.

מאז ועד היום אני לא עושה שיפוצים בבית ומנסה להתרחק מאתרי בנייה. כנראה שזה לא מספיק, אם מוחמד לא יבוא אל ההר, אתרי הבנייה יבואו אליי.

נראה לי שאחזור לשורשי ואשוב לכשף.

על כך בסיפור הבא.

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.