יום הולדת שמח


יום הולדת שמח, בן. דרכו של סגר לגרום לתחושת מחנק ולפזר עננים שחורים גם כשהשמש זורחת. איזה כיף להבין ששוב בארוחת שישי תשבי לשולחן עם עצמך, ובמקרה הטוב החתולה השחורה תועיל בטובה להצטרף לארוחה.




 ואם הסיטואציה לא מספיק עצובה, הרי כל זה קורה ביום הולדתו של אחד הבנים. כשתכננת להזמין ולכנס א כל הגרעינים המפוזרים על פני ארץ הקודש. הכנתי עוגה בלונים, עניינים ואופס סגר שלישי, או כמו שנהג לומר אחד מידידי: 

" האדם חושב למטה והקב"ה קובר מלמעלה"

ואני מרגישה את המרה השחורה יורדת כשמיכת פוך על פני, מחסה ואוטמת לבל יחדור שביב אור, העיניים נעצמות וחור שחור נפער כפורטל לעולם הבא, או למערכת הניגרו-סטיאטלית, וזיכרונות נשכחים. 

לאחר שמונה חודשי תקשורת בבטן, התינוק יצא לאויר העולם עם שחר, קרני אור ליטפו את ראשו הבלונדיני, ועיניו הכחולות פעורות בסקרנות לסביבתו. חזרתי הביתה אמא צעירה, וכל השכנים והקרובים אצו רצו לברך את הרך הנולד ואמו. 

קשקשו בלשונם, חייכו לתינוק, להגו מילים חסרות משמעות. ואבוי, כל מה שחולף במוחי, זה רצון לשקט, להגיף את התריסים ולא לשמוע לעולם.

 את בטח עייפה, כל ההורמונים והלידה, אפילו חז"ל (שהם גברים) ידעו לומר: "יולדת מסוכנת בשנתיים הראשונות לאחר הלידה" או זה מה שזכרתי שלימדני סבי, וכך נכנסתי למיטה בתקווה ששנת לילה טובה תעיר אותי לבוקר שטוף שמש, ואקח את הבן החייכן והחמוד לטיול. אך לא כך היה, הענן התעבה כל יום עוד קצת, ומחשבות טורדניות על מוות סרבו לעזוב את מוחי.

 פחדתי להיכנס למקלחת, שלא לדבר על אמבטיה, בה ראיתי פתרון הולם, צלילה עדינה אל הסוף, אפשרות להצטרף אל האור הגדול. 

הבטתי בתינוק המחייך בשנתו והתפללתי: " אלוהים עשה שזה יגמר" בשלב זה שרידי הדת והאמונה עדיין הצליחו להחזיק אותי בשלשלותיהן ומנעו ביצוע פעולה.

 בצר לי פניתי לאחיה של סבתי, שהיה ידידו של מנחם מענדעל שניאורסון, הלא הוא הרבי מליובביץ. 

וכך מצאתי את עצמי ממלמלת אל מכשיר הטלפון, לדוד בן 80:

 "אנא ממך, לך אל הרבי ובקש ממנו שיברכני במות מהיר" 

"מה קרה לך"-נבהל הדוד:" את חולה במחלה "ההיא" ( כוונתו לסרטן), לא עלינו" 

" לא פשוט אין לי כח לחיות" 

" שבי ואל תעשי כלום עד שאדבר עם הרבי, תבטיחי לי" – קולו רעד 

כמובן שהבטחתי, וכי למי היה כח לזוז מהכיסא. אין לי מושג כמה זמן עבר עד שהטלפון צלצל, כנראה שנרדמתי כי קרני השמש הראשונות חדרו מבעד לתריסים. 

ארבייט מאכט פריי

"הרבי אמר , ארבייט מאכט פריי,  Arbeit macht frei  -צעק לי הדוד מעבר להרי החושך והאוקיינוס. 

" מה, לא הבנתי, אני חולמת שוב על השואה והמחנות?" 

הקול באפרכסת החזיר אותי למציאות:" הרבי ביקש למסור לך את המשפט הזה, וגם הסביר שרק עבודה פיזית קשה תעזור לך" 

הוא המשיך לדבר עוד שעה ארוכה, ואני ריחמתי עליו, הלא שיחת הטלפון בעידן טרום וויבר ושות, עלתה הון. לבסוף הוא ניתק. 

קמתי לטפל בתינוק המקסים ולנסות את הצעתו של הרבי, אולי זו דרכו למנוע ממני חטא, ולאפשר לסבתי לשבת עלי שבעה. 

וכך מידי בוקר הייתי גוררת את עגלת התינוק לשדה, וחופרת ועודרת וכנראה שגם זרעתי אי אילו זרעים , מאחר והנצו פרחים מהאדמה, וככל שהשדה קבל צורה, והתינוק גדל, גם הימים התארחו והתחלתי לראות אור, ולשמוע את שירת הציפורים, וריח הדרים נישא באויר. 


ובאשר לשמיכת הדיכאון, היא נעלמה כלא הייתה, אולי רק צריבה קטנה בזיכרון.

 ומאחר ומוחנו מאומן לנקות את הזיכרונות הלא רצויים, כך גם האפיזודה הזו הייתה נעלמת ונמחקת, סביר להניח שהייתי יושבת עכשיו עם הסלולרי ביד ומחפשת דחוף מספר של פסיכיאטר , וזה בהנחה שדעתי עדיין צלולה.

 אלא, שלמזלי נשלחים אלי מלאכי שרת, ( כמובן שהם לובשים צורת בני אדם)ונותנים לי כלים להתמודדויות הקופצות עלי. 

וכך גם הפעם, לפני כשנתיים פגשתי ידיד חמוד של בתי, עלם חרוץ ומוכשר,

 בעל חוכמה מיוחדת בידיו, צבי שטראוס שמו. 

לימים נקרא לבנות את בית החלומות ,בית האח הגדול, וסיפר לנו על עבודתו.

 יצירתו אכן הייתה מופלאה, כמעט הצטערתי שהשימוש במדרגות העץ יהיה זמני, 

ומאחר ומראהו החיצוני לא נופל מכישרונו שאלתיו, האם לא שקל להיכנס לבית האח הגדול כמשתתף מן המניין. 

"מה פתאום, אני אוהב עבודת כפיים, להרוויח את לחמי בכבוד, ופעם אף השתעשעתי ברעיון, לכתוב על המדרגות של בית האח הגדול : 

             ARBEIT MACHT FREI 

אבל את יודעת הקונוטציה קצת בעייתית" 

ובעודו מדבר, נזכרתי בתרופת הפלא של הרבי מליובביץ,

 אמנם באותו הערב וגם הרבה אחריו לא נזקקתי לעבודה פיזית , אבל בימים אלו של סגר ועוד סגר, 

מצאתי את התשובה לבור השחור. תודה לך צבי על התזכורת.

 מישהו מחפש עובדי בניין?

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.