השטן כמשל

למי שלא הספיק להכיר; אני אדם של סיפורים ואגדות. אני אוהבת אופרה ותיאטרון ואף בעבר הרחוק חלמתי להיות במאית או סופרת. כנראה ששני החלומות לא באמת היו שלי כי במקומם הגשמתי חלומות אחרים. 

העדפה ל"אמיצה" ו"פרוזן"

ומדוע ההקדמה חשובה? מהסיבה הפשוטה שצפיתי בחיי במשדרי חדשות אולי ארבע פעמים בלבד. אעדיף ספר טוב על המסך המרצד ואם כבר מסך, אז יש ים סרטים כמו "אמיצה" או "הקול בראש", "פרוזן" 1+2, הנסיכה הקסומה והקוסם מארץ עוץ. אמרתי אוהבת אגדות.

הזיה או מציאות

והנה קופץ לי על המסך ראש ממשלת ישראל והיד שלי מושטת אל השלט, אבל אז אני מבינה שזה בכלל לא בנימין נתניהו אלא פרופסור וואלנד, הדמות של השטן מספרו של מיכאיל בולגקוב "השטן במוסקבה".

אני רואה אותו מדבר ומדבר בשפה שאינני מבינה, וממש כמו אותו וואלנד שעמד על במת התיאטרון בניסיון לברר האם 2000 השנים האחרונות הביאו איתן שינוי תרבותי חברתי כלשהו ובעודו נואם מהבמה, קופץ סופר הומלס וצועק: "אל תקשיבו לו, הוא פושע! הוא בכלל לא משלנו!" ושוטרים יוצאים מכל מיני כוכים נסתרים מוכנים להסתער על הרשע, על וואלנד כמובן. אלא שבזה הרגע וואלנד מחייך חיוך ניצחון ואומר לקהל מאזיניו: "הביטו, הבאתי לכם מתנה" ומהתקרה של העולם נשפך מבול של שטרות כסף.

וואלנד נעלם כלעומת שבא, והאזרחים דוחפים אחד את השני כדי ללקט את השטרות, וכמובן שאף שוטר לא הביט יותר לכיוונו של וואלנד.

למחרת כל הקהל גילה שאלו סתם ניירות חסרי ערך (אפילו לא נייר טואלט!) וידידנו השטן מלווה בפמלייתו, צחק ואמר: "דבר לא השתנה, בני אדם".

ציפיתי להמשך אך התמונה קפאה ולא היה זה וואלנד על המסך אלא ראש ממשלת ישראל. האמת שהבנתי למה הוא מגלם את כל הדמויות על המסך, הלא שחקנים כבר מזמן הפכו למובטלים ומי בכלל מעלה היום מחזות קלאסיים? מי בכלל קרא או צריך את הרוסים הללו, הלא שרת התרבות הקודמת אמרה בגאווה שלא קראה צ'כוב, ובטח גם לא גוגול, האחרון בכלל היה גם משוגע וגם אנטישמי, מגחכת אני לעצמי.

ותוך כדי הצחוק והלגלוג עולה בעיניי "הרביזור" של  ניקולאי גוגול, סופר ומחזאי בן המאה ה19, והזיכרון מעלה חיוך מההצגה האחרונה שראיתי בתיאטרון היידיש שפיל (עם שניים מילדיי הצברים שהשפה לא מוכרת להם, ובכל זאת נהנו) עם מייק בורשטיין הנפלא בתפקיד. ומכל הדברים הסאטיריים עולה בי רק משפט הסיום: "על מה את צוחקת, הבדיחה על חשבונך"

או במילותיו של דורי בן זאב "קוסם של טריק אחד, אבל טריק עצום:

                                        האיש ידע לדבר בלא לומר כלום"

וכך בשיטוט בין גוגול לבולגקוב אני מקווה שלא נמצא את עצמינו במחזה האימה של אדגר אלן פו: "מסכת המוות האדום".

אסיים בצורך שלנו בקמע ( זוכרים את הפוסט הקודם)  או בתפילה שמניין של קוראים יפתחו ספר או קינדל או כל דרך אחרת שטרם מוכרת לעולם ויקראו קצת גוגול, קצת בולגקוב, הרבה אלתרמן ופן... גלגלי התרבות ינועו קדימה.

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail