מעולם לא הבנתי את הצורך הזה בלקצור, הלא התפקיד של הקציר מופקד אצל מלאך המוות, ואם אני קוצרת את מה שזרעתי הוא יפסיק להתקיים.

אני מעדיפה, להמשיך להשקות ולהאכיל ולתת לזרע הקטן הזה לצמוח ולפרוח.
אך מה אם הכוונה אינה מופנית אל עולם הצומח אלא דווקא לעולם החי והמדבר?
אזי ברור שאין סיבה וצורך בקציר, אולי בהגנה, ביצירת החממה סביב זרע ההמשך.

הרהורים מוזרים על הבוקר, אלא שברגע שהמחשבה נשתלה במוחי, אינה מרפה, וכך מצאתי בליל של תמונות ומחשבות מתערבלות.

החתולה מזניחה, האוגרת אוכלת ואשה היולדת בנות מגורשת

תראי את החתולה, ממליטה, ומאכילה ודואגת ללא הרף לזרעה, אלא מה בהגיעם לבגרות, זונחת אותם פיזית ורגשית, איננה עוד מכירה את בניה ובנותיה.

אבל מאידך, משפחת המכרסמים, האוגרת ממליטה את גוריה, ובתוך מספר דקות בולעת אותם אל תוכה, וכמובן שהיא עושה זאת אך ורק כדי להגן על זרעה.

ובין המלטה להמלטה אני שומעת באוזני את קולה של חברתי, מאפראט (Maphrat):

"הגיסה המטומטמת שלי, המליטה בת, אחי והורי החליטו להשאיר אותה, הוא חייב לגרשה. אף אחד לא צריך נקבה שלא יודעת ללדת בנים"

"אישה יולדת – תיקנתי אותה: "ורק חיה ממליטה"

"אני יודעת את ההבדל, אבל אישה טובה יולדת בנים, ורק אחרי זה גם בת, ולא כמו זו..."

" ומי את- אני שואלת "הלא גם את וגם אמך, בנות.."

"אכן – היא קוטעת את דברי: "אך, אמא שלי ילדה קודם שני בנים בריאים, וגם אני כשאגדל אלד קודם בנים."

פניתי לאמי, המדענית, בתקווה שהיא תוכל לתת הסבר מלומד מדוע חשוב שהולד יהיה בריא, ולאו דווקא בן או בת.

להפתעתי, פניה של אמי נעצבו והיא ענתה:" אם יש לי צער ותחושת כישלון צורב בחיי, זה בדיוק זה , לא הצלחתי להוליד בן זכר, מי שיאמר עלי קדיש, בנות חסרות תועלת, אצטרך לשלם לזר שיאמר עלי קדיש".

ובתרבות ההודית, היחס לבנות עוד יותר קשה, רואים בהן נטל כלכלי, יצור שדורש השקעה, ובסוף רק זרים נהנים ממנה. היא הולכת לבית חמותה, מטפלת בה ובבני ביתה, והאמא המסכנה נשארת לבד.

אני, על צאצאי אגן

בי נשבעתי, להביא לתיקון עולם, או לפחות את סביבתי הקרובה, אני אתייחס לצאצאי, באהבה, אגן עליהם ככל יכולתי ולא משנה מה מינו.

ספרי זאת לדודה...

לאחר לידתו של בני הגיעה דודתה של אמי לביקור, הבעת פניה, זעופה-חמוצה.

"כואב לך משהו?" – שאלתי

"כן, ענתה: " עליך המסכנה, סבלת את כל צירי הלידה בשביל כלום, במקום עוזרת וחברה, ילדת לעצמך אויב. יודעת את שהבנים כפויי טובה, כשיגדל יעזוב אותך, וילך אחר אשתו, ואת תישארי בודדה וגלמודה, ללא משענת לעת זקנה. הבנים כולם בוגדים...."

" דודה, הבן שלך אמור לעזוב את הבית, ולהמשיך את שרשרת החיים, מה שאת מתארת כבגידה, מתאים יותר לתיאור בן זוג..."

ואם לא ינטוש, ימות.

שכנתי לחדר, אישה מנוסה (או לפחות כך חשבתי), כי זו היתה לידתה החמישית הוסיפה את דברי חוכמתה:

"יותר גרוע, הבן שלך, בעצם לא באמת שלך, מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שילך לצבא, את מין אומנת, שפחת חינם, ואז הוא יילך לצבא, תיפרוץ מלחמה והוא יהרג, וכל הרגשות שלך יירדו לטמיון, לבור קבר."

עננה כבדה אטמה את מוחי, דמעות שהצטברו קיבלו אישור לפרוץ החוצה, ורחמים עצמיים מילאו את כולי.

מדוע המציאות צריכה להיות קשה כל כך, השקעה בבת מיותרת כי היא תקים משפחה עצמאית, רחוקה ושונה, תישא שם חדש, ושמך ישכח. השקעה בבן גם לא מועילה, או שהוא יצא למלחמה או שימצא אישה ויעזוב את האם, ושוב, שיכחה.

בלדה מכלא רדינגטון

אם כך, אולי צדק אוסקר וולד, בפואמה הנפלאה "בלדה מכלא רדינגטון"

Yet each man kills the thing he loves

By each let this be heard

Some do it with a bitter look

 Some with a flattering word

The cowerd does it either a kiss

The brave man with a sword.

"אך כל איש הורג את אשר יאהב
שמעו נא זאת כולם
יש העושים זאת במבט אכזר
ויש במתיקות קולם
פחדן עושה זאת בנשיקה
הנועזים שולפים חרבם......."

ואולי כאותה אוגרת, עדיף כבר לבלוע אותם וכך להימנע מכאב הפרידה? 

אולי פשוט לא לזרוע בדמעה, ולא להנות מהקציר? 

אלא מה, מתעורר לפתע הקול שהושתק :" לעולם מלא חרובים באתי, אשאיר גם אני אחרי פירות שאחרים יהנו" 

ולסיום מתנגן בראשי שירו של אריק איינשטיין: "עוף גוזל..... כי ככה זה בטבע.

ואת כל התמונות (פרט לחתלתולים) צילמה בכשרון רב בתיה, בתי. אז אולי בכל זאת בת זה לא כזה נורא?

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.