אתגר המשקל


רק לפני מספר ימים נפרדנו משנת 2020 , בקול ענות חלושה ועצב, וכמה קילוגרמים מיותרים על הגוף, הגיעה מחליפתה 2021, ובקול תרועה ורעש גדול הכניסה סגר חדש

ואם זכרוני טרם בגד בי, הרי אי שם בין תאי החלבון בהיפוקמפוס, מונחות החלטות הרות גורל, שהתקבלו ממש כמו החלטות הממשלה בדקה ה90 או אפילו אחריה. 

החלטתי לעצור את אגירת השומנים לשעת מצור, ואפילו שלפתי אי אילו אימרות שפר, כגון, איזה מין בן אדם את רוצה להיות?

מ ל כ = מח לב כבד, כלומר המח יכתיב את מהלך הענינים
ל מ כ = לב מח כבד, נהירה אחר הנאות עולם הזה, ובסוף להרוג את קין?
 כ ל מ = כבד לב מח, לאגור ליפידים עד שיציפו את מוחך לחלוטין, ובאמת תהפכי לכלום.

לא יאומן אך עדיין נותרו אי שם במרחבי הקורטקס שרידים מהתקופה הדתית. 


אוקי, אמרתי לעצמי, אז אני רוצה לרדת במשקל, אבל לא לוותר על פחמימות ושוקולדים ומדוע עלי להילחם כאשר האשמה בגוף שקבלתי, הוא זה שהחליט לפתוח במלחמה נגדי. לא שיניתי דבר בתפריט, תמיד אהבתי לחם ותפוחי אדם, וחיינו יפה בשלום בין ארוחה לארוחה, נישנשתי שוקולדים ובמבה, ולא היו שום תאי שומן מיותרים.
 אז מה פתאום עכשיו אני נזרקת מגן העדן אל חרב הפיפיות של השומרים.

ובעוד המחשבות מתרוצצות במוחי הקודח, ולא בגלל וירוס הקורונה, אני מנסה להבין, איזה נחש שכנע את גופי להתייחס אל ארוחה דשנה ומתוקה כאל עמלק, שאת זכרו יש למחוק מעל פני האדמה.
ולאט לאט מתפזרות ענני ערפל, ושערי גן עדן נפתחים ועץ הדעת טוב ורע מושיט את ענפיו וממלמל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי אין הוא יודע מה טוב ומה רע, הלא אם נבראת בצלמו, הוא לא יקלל אותך וישלחך אל תהום נשיה, מכאן צאי ולמדי, ש"בזיעת אפיך תאכל לחם" זו הוראת בריאות. 

קודם תזיעי ואז תאכלי לחם.

קל לומר אך קשה לביצוע, מה אני חיה בימי הביניים? הזיעה היחידה שאני מכירה, זו שזולגת מכל נקבוביותי ביום שרבי כשהמזגן מקולקל.
אם כך רומז לי הלב והכבד, את הבוגדת, במקום לקחת את התוכנית המושלמת שהוצעה לך על ידי עץ הדעת, את מתחמקת.
זה לא הישבן שמתעקש לרבוץ על הספה מול המסך, אלא המח שמתעקש להעביר פקודה למערכת העצבים ההיקפית לא לזוז. 

מזל שיש סגר, ואפשר למלא את כל הצרכים בשימוש של שתי אצבעות במקלדת, ואם כבר ממש חייבים לצאת, אז עושים חמישה צעדים לדלת, פותחים את הרכב וחוזרים למצב רביצה על כיסא הנהג. 

לא נכון, אני באמת רוצה להיפטר מכמה קילו, רק שטרם נמצאה השעה, ובכלל כבר מאוחר בלילה, אתכנן את המהלכים מחר. 

אלא שלשמחתי באו חברותי להצילני מהספה, וכך מצאתי את עצמי צועדת במרץ סביב סביב, נוטפת זיעה בטרם אוכל לחם. ואם זה לא מספיק נרתמו גם הילדים והקפיצו והריצו אותי אחרי הכדור, כמעט במהירות האור. 


וכפרס ניחומים התיישבנו כולנו לאכול ארוחת פחמימות מתוקה. 

וכך בתוך 3 שבועות נשרו להם שני קילוגרמים. 

להתראות בפרק הבא.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.