דגלים בכל גווני הקשת התנוססו ברחובותיה של בירתנו הקדושה. אנשים שלא מכירים זה את זה התחבקו ברחובות, ונראה שאפילו השמש הקופחת התרככה משהו וחייכה.

"זהו יום גדול לדמוקרטיה שלנו" – צרח הנואם מעל בימה מאולתרת. ומיד נענה  בכפיים סוערות. 

"בזכות החוק שהעברנו היום בפרלמנט, כל אחד יוכל לממש את זכותו הטבעית להיות הורה." – "הסדרנו את הפונדקאות בחוק" – המשיך להתלהב ולהלהיב את ההמון הסואן. 

הערב רב, צעקו דבר מה בתשובה, או סתם כדי להרגיש חלק מהמאורע היסטורי, הרגשתי בנחשול כאב מתפוצץ אי שם בן העין השמאלית לאוזן הימנית, ורצתי כאחוזת דיבוק אל הרחוב הצדדי, רחוק מהרעש, רחוק מהשמחה. 

"זכות להיות הורה...... זכות  להיות הורה....." – המילים ניסרו במוחי חור שחור, שגדל לממדי ענק בתוך רגעים, נכנסתי לסימטה חשוכה, התישבתי על מדרגות הבית ועצמתי את עיני.

נזכרתי במשפט תינוק בא לעולם – פתו בידו

"חתכתי לך תותים עם סוכר " – קראה סבתי בקול רם :" איפה את מסתתרת היום?" 

ממחבואי בין ענפי לילך פורח, ראיתי אותה יוצאת מהבית, ביד אחת קערת תותים מפתה, והשניה עדיין מחזיקה את מגבת המטבח. אני יודעת שעוד רגע היא תשמוט את המגבת ותניח את ידה השמאלית על החזה, כמנסה לרמוז ששוב הבהלתיה והיא עלולה לקבל התקף לב. ואז היא תרים את ראשה לשמים ותמלמל : "ריבונו של עולם.... הילדה נעלמה לי ..." ותוך גלגול עיניים למרום תגלה אותי יושבת על העץ.

"תרדי מיד, את עלולה להיפגע, עצים זה לא משחק. " – ולמרות שהיא מנסה להישמע תקיפה ואפילו כועסת ,עיניה מחייכות באהבה. 

"לא ארד עד שתבטיחי לספר לי עוד סיפור " – בעוד פי מתעקש, רגלי כבר עושות את דרכן אל ידה השמאלית של סבתי.
אני מושיטה את אצבעותי לתות, אבל מיד נבלמת בשמאלית של סבתא,:"קודם לשטוף ידיים! את לא רוצה שכל הטומאה שספגת על העץ תיכנס לך לתוך הנשמה?" 

"סבתא, מה אוכלים לארוחת צהרים?" – הריח שעולה מן האח במטבח משכיח ממני לרגע את התותים, ובעצם גם את המים זורמים.

סבתי סוגרת את ברז, ומנגבת את ידי :"אם תדעי יותר מדי – תזדקני מהר " מגחכת סבתא.

"שבי לשולחן ותאכלי תותים, את גדלה, והמח שלך צריך לאכול.."

"סבתא , איך המח אוכל? אין לו פה, ובכלל האף יותר קרוב למח, אז אולי נכניס תותים דרך האף? שלא תעזי אפילו לחשוב על זה! שכחת את הפעם שבה שמרת את כרטיס האוטובוס באף? 

"תאכלי, אסור לדבר בשעת הסעודה, שלא יקדים קנה לושט, וזה לא היה אתמול אלא לפני שנתיים "- רטנה סבתי. "אם את רוצה שאוכל בשקט – ספרי לי סיפור " 

"טוב , אספר לך על משה רבנו, ויציאת מצרים ... זוכרת שיספרתי לך, שבקרוב ממש בקרוב גם לי ולסבא יצחק תהיה יציאת מצרים, ואנחנו נעלה אל הארץ המובטחת, ונזכה לראות בניניה....."

"גם אני אבוא אתכם?"

"אני מאמינה באמונה שלמה, שגם את וגם אמא ואבא שלך יזכו לנס הזה בקרוב ממש, אבל בינתיים רק אני וסבא ניסע, זוכרת זה יהיה כמו עם המרגלים, שמשה שלח לתור את הארץ , אם טובה היא, אבל אני וסבא כמו כלב ויהושוע, יודעים שהיא טובה, אז רק נכין לכם בית..... "

אני יודעת שזה מאד לא מנומס להתפרץ לדברים של אחרים, ובמיוחד לדברים של סבתא, אבל מה שהיא אמרה כל כך הפחיד אותי שלא התאפקתי :"אבל סבתא, אמרת שארץ ישראל רחוקה, וללכת לשם לוקח הרבה ימים, ולבנות בית זה בכלל לא פשוט, איך נחכה עד שתבנו לנו בית בארץ הזו שאתם רוצים ללכת שמה? " 

באמת שהשתדלתי לא לבכות אבל הדמעות השתחררו לבד מהעינים ושטפו לי את הפרצוף. 

"אל תבכי נשמתי האהובה, את יודעת שדמעותיך קורעות את לבבי, אבל את כבר בוגרת, אני בגיל שש עזרתי לאמ ואבי לבנות עסק..., וחוץ מזה אנחנו לא עוזבים אותך להרבה זמן, לא תספיקי אפילו להתגעגע, הזמן יעבור כמו חלום בלילה ושוב נהיה יחדיו..."

עכשיו כבר מרמרתי בבכי כבד :"אבל הבטחת לי שלעולם לא תעזב אותי!!! הבטחת שתמיד תהיי לידי להגן ולשמור עלי!!!! וסבא מלמד אותי שהבטחות צריך לקיים!!! שאפילו אלוהים חייב לקיים את הבטחותיו, ולכן הוא הוציא את בני ישראל ממצרים!!! כי כשאתה מבטיח משהו אתה מקיים אותו בלי קשר אם הצד השני היה טוב וממושמע!! ואני השתדלתי להיות טובה!! רוצה שלעולם לא אטפס עוד על עצים? אעשה הכל כדי להיות טובה , רק אל תעזבו אותי , סבתא!" 

סבתי חיבקה אותי חזק, ליטפה את ראשי, נגבה את דמעותי :"אני עוד לא נוסעת, זה יקרה רק בחודש הבא, בטו' לחודש אב, ואולי המשיח יבוא בט' באב, ואז יבנה מקדשנו, וכל היהודים מכל העולם יגיעו על כנפי נשרים לירושלים... אל תבכי, הקב"ה יודע מה הוא עושה, והכל בידיו, תוך רגע הוא משנה את המציאות, ואז כולם יראו את הנס" 

היא המשיכה לנענע אותי בעדינות, ואז הורידה אותי אל הכיסא.

"בואי , תאכלי את התותים, ואני אספר לך אגדה , על בת חכמה...." לפתע הבזיק רעיון במוח:" סבתא, למה אמרת שאני צריכה לאכול?"
"כדי שתגדלי, חכמה ובריאה, כמובן."
 "אז , אם את אומרת שחשוב שאני אוכל, מי יכין לי אוכל כשאת וסבא תבנו לי בית בירושלים? את לא תוכלי לשלוח לי תותים חתוכים, ואני עוד לא יודעת להשתמש בסכין, ואל תגידי תאכלי אותם שלמים, כי אז אני בטעות אבלוע תולעת, וזו טומאה, כמו שאמרת לי, ואז אהיה לא כשרה...." 

ראיתי את פניה של סבתי מאירות בשמחה והיא קראה:" יצחק! יצחק בוא מהר! יש שכר לעמלך!"

לא הבנתי לגמרי מה היא אמרה, אבל נראה ששכנעתי אותה בדברי ,ועל כן שמחתי, והכנסתי תות מתוק לפי.

סבי יצחק, היה אש רציני מאד, הוא היה רב גדול ומאד מאד חכם "שמעתי מהחדר, היא בהחלט תוכל להיות רבנית יום אחד" – ענה סבי כשנכנס אל החדר.

האיש היה ענק, לפעמים פחדתי שיקבל מכה מהתקרה, הוא התקרב אלינו והתיישב לידי. "איזו ברכה, ברכת על תות"
 "בורא פרי אדמה." עניתי בבטחון " 

ואיזו ברכה היית מברכת על התולעת? " הוא הביט בעיניו הכחולות, כמו השמים הבהירים שהיו בחוץ, ולא ידעתי אם הוא בוחן אותי או צוחק.

"סבא , אי אפשר לברך על התולעת, היא לא כשרה."

"רואה, אדל, הנכדה שלנו חכמה ובוגרת, היא תסתדר." 

ועוד לפני שהוא הספיק לקום מהכיסא ראיתי דמעות נוצצות בעיניו, אבל הוא הסתובב מהר ויצא מהחדר. 

"סבתא, למה סבא התכוון?" שוב הזדחל לו הפחד לגופי. 

"אל תפחדי, ילדתי האהובה, הקב"ה אוהב אותך, וישמור עליך מכל רע... תאכלי מהר, ואחר – כך , ניסע יחד לכלבו הענק בכיכר האדומה ואקנה לך מה שתרצי " – סבתא לקחה מזלג והחלה להאכיל אותי במהירות, כאילו נאחר או שמא היא תאחר לאן שהו. 

אכלתי וחשבתי, אכלתי וחשבתי, אם סבא וסבתא לא מקשיבים לי, כי הם חושבים שהמצווה לטוס לירושלים יותר חשובה , אולי הם פוחדים מאלוהים, יותר ממה שהם אוהבים אותי?

אני לא פוחדת מאלוהים

אני לא פוחדת מאלוהים, אז בלילה כשכולם ישנו אני אטפס על עץ הלילך שלי, וכבר אסביר לו שהוא צריך לוותר על סבא וסבתא שלי, כי הוא אלוהים, ויש לו הרבה אנשים בעולם שיעשו מה שהוא רוצה, אבל אני? אין לי אף אחד חוץ מסבתא וסבא, כן יש לי גם אחות קטנה, אבל היא בעצמה צריכה הגנה.

מאחר ומצאתי פתרון, חייכתי וסיימתי במהירות את צלחת התותים "סבתא, אני לא רוצה לכלבו, את יודעת שאני שונאת בובות, אולי נלך לבקר את האחיינית היפה שלך, רבקה , אני רוצה לראות את שמלת הכלה של דוד אברהם לפני כולם" 

סבתא חייכה, וכך בילינו יום שכולו כיף, ושמחה, וריח בושם הלילך. 

בלילה, חיכיתי שכל בני הבית נרדמו, ואז בשקט בשקט יצאתי אל הגינה, טיפסתי על העץ, ירח ענקי האיר את השמים, לילה מושלם לבקש מאלוהים את בקשתי, מי יסרב בלילה יפה שכזה, אספתי את כל האומץ ופניתי בתפילה: "אלוהי אברהם יצחק ויעקב (כך סבא היה מתחיל כל תפילה, פניה לאיש חשוב דורשת הרבה מילים), אלוהי שרה, רבקה, לאה ורחל .... ובעיקר אלוהים אהוב שלי תוותר בבקשה על סבא וסבתא שלי....." 

לפתע עף מעלי עטלף, התכרבלתי עמוק בין פרחי העץ, וחיכיתי לתשובה, כשלפתע חשבתי שאולי אלוהים יזכר, באבא ואמא שלי, צריך להסביר לו מהר, שיש לי אמא ואבא, אבל גם באמת אין לי."אלוהים, אני רוצה גם להסביר, שההורים שלי נורא עסוקים, ולכן בעצם יש ואין,עכשיו אמרתי הכל". 

היה לי מאד לא נח לשבת על הענף, אבל לא ידעתי אם מותר לרדת לפני שמקבלים תשובה, חוני לא זז מהמעגל עד שירד גשם, אז מה אני צריכה לעשות? 

ובכלל איך אלוהים יענה לי, בקול רעם מפחיד כזה, כמו שדיבר בהר סיני? ואולי דווקא בחלום כמו שדיבר אל יוסף ויעקב. 

ואם בחלום, אז אני בעצם מפריעה לאלוהים לתת לי תשובה, כי אי אפשר לישון על העץ, ואם לא אכנס מהר למיטה וארדם אולי אלוהים יכעס עלי וישנה את החלטתו לעזור לי.

קפצתי מהעץ מהר, ונפלתי על הברך, הכאב כמעט גרם לי לצעוק, מזל שברגע האחרון נזכרתי שאם רוצים שאלוהים יענה לבקשה, צריך לבקש בסוד. 

רצתי הביתה, והתכרבלתי במיטה.

פתחתי עיני וסבתי עמדה מעלי, מחייכת עם כוס חלב :"בוקר טוב, שמש כבר באמצע השמיים, ויהיה לנו יום קיץ מושלם" עזבתי לאט את ממלכת השינה, לא חלמתי כלום הלילה. 

אלוהים עוד לא ענה לי! התכוונתי להזדחל לשמיכה ושוב להירדם אבל אז שוב חלפה מחשבה חכמה בראשי, ואולי החיוך של סבתא בעצם אומר, שאלוהים בא אליה ואל סבא בחלום, ואמר להם שהוא לא רוצה שהם יטוסו? זינקתי בשמחה מהמיטה, ורצתי אחרי סבתא למטבח. 

אלוהים קיבל את בקשתי

הייתי בטוחה שאלוהים קיבל את בקשתי, יכולתי להרגע ולחזור לשגרת חיי, חלב בבוקר, לימוד עם סבא, טיולים עם סבתא, אולי עכשיו אתחיל ללמוד לסרוג, אני כבר בת 6, ומותר לי להחזיק מסרגות, אבקש מסבתא מחר. 

בבית יותר לא דיברו על הנסיעה, ומכייון שבשלושת השבועות, בין 17 בתמוז ועד  9 באב, לא חוגגים, גם כמעט לא פגשתי את הדודים, סבא התעקש שחייבים ללמוד עוד ועוד, מהספר הגדול שלו, "שולחן ערוך" ושהזמן קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, או דבר מה דומה, ואני מדי פעם ניסיתי למרוד, אבל אז הייתי נזכרת שהבטחתי להיות טובה, וטובה מבצעת את מה שאומרים לה, אז שתקתי, רציתי להוכיח לאלוהים, שאני יודעת לעמוד בהבטחותי, שהוא לא יתחרט חלילה, וסבתא וסבא שלי יצטרכו לטוס לירושלים.

רציתי לצום ב-9 באב, אבל סבא אמר שאסור, וכך רק ישבתי איתו על הרצפה והקשבתי לבכיו על ירושלים, כנראה נרדמתי כי כעיני נפקחו היה חושך, ואני שכבתי במיטה ליד סבתא. 

ב12 לחודש אב, שאלה אותי סבתי אם ארצה שתתפור לי או שתקנה לי שמלה לבנה, כי הלא יום חג הוא בעוד יומיים. בחרתי בשמלה מהכלבו גדול, עם מלמלה, ותחרות, ממש כמו של הכלה של דוד אברהם, הסתובבתי בשמלה החדשה כולי מאושרת. 

"בואי נמהר הביתה, הצלם בטח כבר הגיע" 

"צלם? למה צלם, סבתא?"

"כי את כל כך יפה, שאני רוצה הרבה תמונות" 

זה היה קצת מוזר, כי היא וסבא כמעט לא הצטלמו, סבא טען שיש בזה משהו מ:"לא תעשה לך פסל מסכה.." – לא בדיוק הבנתי, ,ועכשיו פתאום מותר? אני ואחותי נאלצנו לשבת, לעמוד ולקפוץ כמעט שעתיים עד שהצלם היה מרוצה, כל פעם הוא ניסה לשכנע אותנו להסתכל אליו מתחת לשמיכה:
"הביטו הנה, עוד מעט תצא מכאן ציפור כחולה" ידעתי שהוא משקר , ואין שום ציפור לא, בתוך ולא מעל המכשיר המוזר, אבל ראיתי שזה חשוב לסבתא אז שתקתי. 

כאשר הצלם סוף סוף הלך, הייתה ערימת תמונות ענקית על שולחן, סבתא אספה אותן, עטפה בזהירות ונכנסה לחדרה, הלכתי אחריה, על המיטה שלה הייתה פתוחה מזוודה, היא הכניסה את התמונות פנימה סגרה אותה והסתובבה לצאת.

"מה זה סבתא?" 

"הלילה קצת לפני חצות, אנחנו טסים לירושלים"

 "לא!!" – צרחתי, והדמעות מיד עלו לעיני:" זה לא יכול להיות, אני קיימתי את הבטחתי לאלוהים!!! הוא לא יכול לקחת אותכם?" 

סבתא ניסתה לחבק אותי, אבל אני בעטתי וצרחתי 

"תרגעי, אלוהם לא לוקח אותנו, אנחנו ניפגש בקרוב ממש, בירושלים"

"בקרוב סבתא? " – הרגשתי נחנקת, ופתאום לא יכולתי עוד לבכות, רק הבטתי בסבא וסבתא שלי 

"כן ממש בקרוב, אוצרי" –לחשה סבתא "בקרוב..." –לחש גם סבא הם מעולם לא שיקרו לי, ובכל זאת ידעתי שזה שקר גדול 

"אתם משקרים!!! ועל זה אני לא אסלח לכם לעולם!!! ואני גם לעולם לא אסלח לאלוהם!!! " 

"אל תדברי כך, אלוהים אוהב אותך..." – לחשו שניהם 

"הוא לא יכול לאהוב אם לא איכפת לו ממני"

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.