"תראי איזה ורד מושלם פרח לי במרפסת, עליו יצירת פאר של הטבע, והריח נישא למרחקים" – קראתי לקטנה שבאותו רגע יצאה מחדרה. 

"איכס, הוא חי ובטח יש עליו חרקים"  - ענתה, והבעת גועל על פניה.

איזו מין אמא אני, איך יכולתי לשכוח שהיא מעדיפה את פרחי הפלסטיק בעלי הסימטריה המושלמת והריח הסינטטי.
היכן טעיתי, האם הסלידה מהפרח החי הנה תוצאה של מגורים בעיר, בין גורדי השחקים וסימטאות צפופות, מלאי אנשים ופרסומות צבעוניות?

ואולי היא דומה לבתו של הקיסר, מהאגדה של ה.כ. אנדרסן "רועה החזירים":

נסיכה יפהפיה, מוקפת משרתות ושאר עושי דברה, משועממת מחוסר מעש ובטלה ומחפשת ריגושים.

כאשר נסיך יפה תואר וחרוץ, שכל רכושו מסתכם בשיח ורדים יפהפה שהוא מטפח בעמל רב, וציפור שיר נאמנה, מתאהב בה, ושולח לה במתנה את הורדים המדהימים בעלי ריח המשכיח כל עצב וכאב, וציפור שתרנין את קדרות הארמון. 

נסיכתינו מתפעלת מהמתנה עד הרגע שבו היא מבינה כי הורד אמיתי, ולא גולף ע"י אומן אלמוני, ( או בדורנו, הודפס במדפסת תלת מימד משוכללת). 

ואבוי, הציפור חיה ונושמת ולא תיבת נגינה הפועל על ווי פיי, או שלט רחוק. 

בהתקף זעם היא משליכה את המתנות, וחוזרת אל שממון ארמונה. 

אלא שכפי שהבנתם, לנסיך עדיין יש תבונה בקודקודו, ולפי פריחת הורדים גם חוכמה בידיו, והוא מחליט לחזור לארמון בתור רועה חזירים. מלוכלך ולבוש בלויים.

הוא זוכה במכרז, ובלילה, לאחר שסיים את עבודתו, הוא שוקד על הכנת קדרת קסם, כזו שלא רק יכולה להשמיע צלילים, אלא גם לספר מה מתבשל בכל מטבח ברחבי המדינה. 

למחרת הנסיכה ונערותיה מסתובבות משועממות בגן, כאשר מבטן נופל על קדרת הפלא, ותגידו מי לא אוהב לתקוע את אפו בסירים של שכניו? כמובן שלבה של הנסיכה משתוקק לזכות בקדרה, ורועה החזירים אף מוכן למכור לה... תמורת 10 נשיקות על פיו מלא הבוץ. לאחר משא ומתן קצר, הנסיכה מנשקת את הבחור, ומקבלת את הקדרה. 

באותו הערב השמחה בארמון גדולה, גם הקיסר נהנה ומשתתף בחויית המשחק. 

ורועה החזירים ? לא שוקט על יצועו ומכין תיבת נגינה, שכל צליליה גורמים לכולם לרקוד בשמחה. ומכיוון שהקדרה כבר לא מעניינת, הנסיכה שוב מתפתה לקניה, אלא שהפעם הבחור דורש מאה נשיקות. 

תיבת נגינה או לנשק את רועה החזירים, מאבק קצר בין רצון לגועל, והנסיכה מתחילה במלאכת הנשיקות. נערותיה עומדות סביבה וסופרות, הלא זה יהיה ממש לא הגון אם הבחור יקבל נשיקה מיותרת. 

אלא שהקיסר המשועמם יוצא לראות מה זוממות הבנות, זה בטח יותר מעניין מלשבת ולבהות אל הריק. הוא מתקרב אל מוקד הפעילות, וברגע שמוחו קולט את המתרחש, נתקף בחמת זעם ומשלח את בתו מן הארמון. 

ואם הקיסר לא מרגיש אחריות על חוסר הטעם של בתו, מדוע אני מכה על חטא? 

אולי האשמה היא בקצב החיים שנכפה עלינו או כמו שמצאתי בפוסט נפלא (ואני מודה שזו כנראה דעתי, כי הוא שחרר אותי מיסורי חינוך) של דר' גדי און שמסביר שכולנו נתונים במעגל של חיפוש אחר חוויות שיא, והקצב המהיר של המאה ה-21 מכתיב את ריגושינו, וכל מה שהיה מלהיב ונפלא מאבד את חנו.

מוחנו לא מחפש את חוויות העבר, אלא רוצה את החדש והאותנטי, וכאן מדובר בעיקר במחיר שאתה יכול לשלם בשביל הריגוש. 

או כמו שמציינת אחת הדמויות בסרטו של פ. אלמודובר, "הכל אודות אמא": 

אגראדו:" בימינו להיות אותנטי עולה הרבה כסף, רק הביטו בלחי האותנטי שלי, הוא עלה 5000 $..." 

ריחו של הורד ממלא את נחירי, ואני תוהה , "אם זה רק שיבוש של המערכת הדופמינרגית שלנו, אולי יש כדור שיפתור את הבעיה, ונחזור להתרגש מאוהל במדבר ולא מלון חמישה כוכבים?"

"אמא בואי מהר" – קוראת לי הקטנה מחדרה. 

איך אסביר לה שאני לא מוכנה להרוג את הג'וק שפלש לחדרה, אולי אציע לה לצאת לקניון לשתות שוקו.

"אמא, תראי ה"אמנון ותמר" שנתת לי חזר לפרוח, נכון שהפרח מושלם?

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.